אין אדם משים עצמו רשע

אין אדם משים עצמו רשע
(מקורות עיקריים)

תלמוד בבלי	מסכת סנהדרין, דף ט', עמוד ב'
משנה תורה	ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק י"ח, הלכה ו' ספר שופטים, הלכות עדות, פרק י"ב

אין אדם משים עצמו רשע הוא כלל הלכתי לפיו לא ניתן להרשיע אדם על פי הודאת עצמו. כלל זה שונה מההלכה הנהוגה במשפט העברי לגבי ענייני ממונות בין אדם לחברו (משפט אזרחי), שם הודאת הנתבע יכולה לחייב את עצמו, אם משום שזה ראיה, או משום שזה התחייבות.

טעמים לכלל

באחד מהטעמים נקב הרמב"ם אגב דיון בשני חריגים לכלל שנמצאים בתנ"ך:

"גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים. וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר עמלקי בהודאת פיהם - הוראת שעה הייתה או דין מלכות היה. אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה, שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות, שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות, שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג. וכללו של דבר: גזירת מלך היא"

— ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק י"ח, הלכה ו'

הרדב"ז כתב טעם:

"ואפשר לתת קצת טעם: לפי שאין נפשו של אדם קניינו, אלא קנין הקב"ה, שנאמר: הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה (יחזקאל, י"ח, ד') הילכך לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו... ומה שהווה אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי וכי היכי דאין אדם רשאי להרוג את עצמו - אין אדם רשאי להודות על עצמו שעשה עבירה, לפי שאין נפשו קניינו"

הרב שמעון שקופ נתן טעם אחר:

"אלא נראה כיוון דאם יתקבל בבית דין העניין כאמרתו יתחזק אצל בני אדם כאמרתו דלהעולם כלשהו עצמו אומר הוא בירור היותר גדול... ואם ישים רשע לאיש אחר דשם אין העולם מאמינים לו... אבל לעצמו שבזה העולם מאמינים שזה הבירור היותר גדול"

פרשנות מודרנית

את הדברים הסביר השופט ניל הנדל: "החידוש הוא בהבנה שהראיה כה חזקה עד כי יהא קשה שלא לקבלה. נטיית כל העולם היא להאמין לעד המעיד נגדו עצמו בשונה מנכונות לבחון אמיתות העד המעיד נגד זולתו."

הרב עדין שטיינזלץ נתן הסבר מעשי לכלל:

"הלכה זו, שיש לה ביסוס פורמלי כשלעצמו, שימשה בכל הדורות שבהם נהגו דיני ישראל הלכה למעשה מכשיר רב עוצמה כנגד כל ניסיון לסחוט הודאות מפי הנאשמים בדרכי כפייה או פיתוי"

פרטי דינים

על פי הכלל "אין אדם משים עצמו רשע", ייתכן שאדם יעיד עדות ויתקבלו רק חלק ממרכיביה. למשל, האומר: "פלוני רבעני לרצוני" (קיים איתי משכב זכר), נאמן להעיד כנגד הפלוני ולחייבו מיתה, אם יש עמו עוד עד, אך אינו נאמן להעיד כנגד עצמו (ואף לא להפוך עצמו לרשע שעדותו אינה מתקבלת). דין זה קרוי "פלגינן דיבורא" (מחלקים את דברי העדות).

דוגמה נוספת: אדם המודה שהדליק גדישו של חברו ביום כיפור, נאמן בחלק הממוני של העדות ומתחייב להחזיר כסף לחברו, אך אינו נאמן להפוך עצמו לרשע המחלל יום כיפור (קיימת דעת מיעוט (כסף משנה) הסבורה שבמקרה כזה העדות כולה אינה נאמנת).

יש מקרים חריגים שבהם, לפחות לפי חלק מהדעות, אדם משים עצמו רשע. למשל, אם הודה על חטא בדרך של חזרה בתשובה, או בצירוף ראיות.

קיימות דעות בקרב הפוסקים שדין "אין אדם משים עצמו רשע" לא נאמר בגוי.

הכלל במשפט הישראלי

ערך מורחב – הודאה

דיני הראיות במדינת ישראל אינם מבוססים על המשפט העברי. ברוב שיטות המשפט הנהוגות כיום במערב ובעיקר במשפט המקובל, הודאה באשמה היא ראיה חזקה, ובלבד שניתנה מרצונו החופשי של הנאשם. מעמדה של ההודאה באשמה לעומת ראיות אחרות משתנה ממדינה למדינה.

בישראל נעשה שימוש רב בהודאת החשוד במשפט הפלילי, על פי מסורת משפטית הרואה בה "מלכת הראיות". על פי חוק סדר הדין הפלילי, כאשר נאשם מודה בעובדה כלשהי, יראו בה כמוכחת, מלבד מקרים חריגים שבהם בית המשפט מוצא שלא לקבל את ההודאה כראיה.

ביטוי לגישה הישראלית ששונה מגישת המשפט העברי, ניתן למצוא בפסק הדין של השופט מישאל חשין בעניין רצח חנית קיקוס: "ברגיל, אין אדם משים עצמו רשע; קרא: אין אדם מודה כי עבר עבירה פלונית אלא אם עבר אותה עבירה". חשין הפך לגמרי את משמעותו המקורית של הביטוי, והסביר בו שאדם על פי רוב לא מודה בכך שהוא רשע, ולכן אם אדם שם עצמו רשע, כלומר הודה באותה עבירה, הרי זו ראיה שהוא אכן עבר את העבירה.

השימוש הרב שנעשה בישראל בהודאה באשמה מעורר ביקורת, לנוכח כמה מקרים של הרשעות שווא, או הרשעות שבוטלו בהליכים משפטיים שונים מחמת הספק. מקרים של הרשעות שווא או הרשעות בספק שנפסקו בעקבות הודאת הנאשם הן, למשל: פרשת רצח תאיר ראדה, פרשת עיזאת נאפסו, כנופיית מע"צ, פרשת עמוס ברנס, וההרשעה ברצח חנית קיקוס. במקרים אלה הנאשמים חזרו בהם מהודאתם המקורית באשמה, בטענה כי ההודאה נכפתה עליהם באמצעות לחץ ואיומים מצד חוקרי המשטרה. מבקרי שיטת ההודאה כ"מלכת הראיות" מעלים מספר בעיות:

1. הודאה באשמה היא בעייתית כשהיא אינה נתמכת בשום ראיה אובייקטיבית אחרת.
2. הסתמכות על ההודאה לבדה פוגעת באנשים המעורערים בנפשם, שכן הם עלולים להודות בפשעים שלא ביצעו, ודווקא הם זקוקים במיוחד להגנת בית המשפט.
3. הודאה שהנאשם חזר בו ממנה היא בעייתית.
4. מן הראוי לדרוש מהמשטרה להציג ראיות לכך שהודאה באשמה ניתנה מרצון חופשי. המשטרה יכולה לצלם את החקירה כדי להוכיח לשופט שההודאה נגבתה בצורה הוגנת.
5. יש להקפיד להבהיר לנאשם שהודאתו עלולה לגרור הרשעה. זאת, עקב מקרים שבהם חשודים הבינו בטעות כאילו לאחר ההודאה באשמה הם ישוחררו ממעצר, ובכך יסתיים עניינם, ובעצם לא ברור אם הודאתם היא אמיתית.

יש קולות הקוראים לאמץ את שיטת המשפט העברי השולל את ההודאה כראיה (גם אם ניתנה מרצון חופשי). אחרים אינם מציעים לבטל את ההודאה כראיה, אולם קוראים לבטל את מעמדה המיוחס כ"מלכת הראיות".

מנגד, בפסק דין משנת 2015 קבע בית המשפט העליון מפי השופט עמית בפרשת זדורוב:

ההודאה, שנחשבה בעבר למלכת הראיות הולכת ויורדת במעמדה, אך שומא עלינו להישמר מלהגיע לצד השני של תנועת המטוטלת, ולהפוך את ההודאה לשפחת הראיות. כשלעצמי, איני סבור כי יש לקשור כתרים להודאה ואין לראותה כמלכה שכל הראיות האחרות משתחוות לה ומסתופפות בצילה. אך גם אין להפוך את היוצרות וליצור חזקה לפיה כל הודאה שנמסרה "נופלת" מיניה וביה לאחת המשבצות של הודאות השווא...

בכך קיבל השופט עמית את עמדתם של פרופ' מנשה ועו"ד שי אוצרי כי אין פגם מהותי בהודאה כשלעצמה במנותק מבחינת התוכן והנסיבות של כל הודאה והודאה.

השופט דנציגר, שזיכה את זדורוב מחמת הספק בפרשת רצח תאיר ראדה, טוען כי כלי עזר לבדיקת ההודאה הוא המבחן המשולש, על פיו יש לבדוק שלושה היבטים בהודאת חוץ של נאשם: "מי אמר", "מה אמר" ו"דבר מה". ההיבט הראשון עניינו זהותו של הנאשם שהודה. האם הוא משתייך לאחת מן הקבוצות אשר לחבריה נשקף סיכון גדול יותר למסירת הודאת שווא? ההיבט השני דורש התמודדות עם פרטי ההודאה: ההיגיון הפנימי שלה; סבירותה; הרציפות שלה; מידת הקונקרטיות שבה, והשלב שבו הודה הנאשם במהלך חקירתו כדי להתחקות אחר הדינמיקה החקירתית בהקשר זה. ההיבט השלישי הוא דרישת ה"דבר מה". היבט זה אינו דורש אך ורק קיומה של תוספת ראייתית לצורך קבלת ההודאה, אלא הוא מחייב את בית המשפט לבחון אם קיים גם "דבר מה חסר" או "דבר מה סותר".

השוואה למערכות משפט אחרות

כלל זה של "אין אדם משים עצמו רשע" יוצר הבדל מהותי בין שיטת המשפט העברי לשיטות משפט אחרות, והוא אף מנוגד לכלל שרווח בשיטת המשפט הרומי והיווני, שעל-פיו עיקר מטרת המשפט היא להשיג את הודאתו של הנאשם, כפי שעולה לדוגמה מתיעוד משפטו של סוקרטס.

לקריאה נוספת

• משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות עדות, פרק י"ב
• אנציקלופדיה תלמודית, אין אדם משים עצמו רשע, כרך א', הוצאת אנציקלופדיה תלמודית, תשי"ב
• אהרן קירשנבאום, הרשעה עצמית במשפט העברי: ההודאה בפלילים וההפללה העצמית בהלכה היהודית, הוצאת מאגנס, תשס"ה

קישורים חיצוניים

• אין אדם משים עצמו רשע, פורום עצור כאן חושבים
• משה גרוס, אין אדם משים עצמו רשע, באתר "דף קשר", ישיבת הר עציון
• הערך "אין אדם משים עצמו רשע", באתר ויקישיבה
• הערך "אין אדם משים עצמו רשע", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.